איך קורס צורפות הצית בי אש חדשה: סיפור אישי על זהב, תשוקה והתחדשות

לילה של שקט ושבר

זה היה אחד מהרגעים האלה, מאוחר בלילה, כשהבית סוף סוף שקט. ישבתי על רצפת המטבח הקרה, נשענת על הארונות, ומרגישה עייפות לא רק בגוף אלא גם עייפות נפשית עמוקה.

אחרי יום ארוך נוסף של התרוצצות בין עבודה לילדים, בין כביסות לכלים, הבנתי שאני קורסת – לא רק כי הרגליים כואבות, אלא כי הנשמה שלי כבדה וריקה.
בחושך השקט ההוא, לראשונה מזה שנים, הרגשתי סדק קטן נפער בתוכי. מחשבה אחת בהירה עלתה: משהו חסר לי.

לא ידעתי אז, אבל המשהו הזה יתגלה בהמשך דווקא בתוך קורס צורפות.

בין תפקידים לצמא פנימי

עד אותו לילה כמעט שלא העזתי לשאול את עצמי שאלות כאלה.
שנים התרגלתי לשים את כולם לפניי – להיות אמא מסורה, רעיה תומכת, עובדת אחראית, בת להורים מזדקנים.

ובתוך כל התפקידים האלה, שכחתי את עצמי. התחביבים שפעם אהבתי נשכחו, חלומות ישנים נדחקו לפינה רחוקה בלב. שכנעתי את עצמי שכך נראים חייה של אישה בוגרת: נותנת את כולה לאחרים, ואין לה פנאי או מקום למה שהלב שלה מבקש.

כך המשכתי על אוטומט, כמעט בלי להרגיש כמה התרוקנתי מבפנים – עד לאותו לילה על רצפת המטבח.

ניצוץ ראשון – ותגובה מפתיעה

משהו בי החל לבעבע. הבנתי שאני חייבת שינוי קטן, למען עצמי.
כששיתפתי חברה טובה בתחושותיי, היא סיפרה לי שנרשמה לקורס צורפות והזמינה אותי להצטרף אליה.

בהתחלה צחקתי:
"אני? איפה יש לי זמן לזה? ומה לי ולתכשיטים עכשיו?"

אבל באותו לילה, המחשבה לא הרפתה. מתי בפעם האחרונה עשיתי משהו בשביל הכיף שלי?
זה הפחיד אותי להיזכר כמה שנים עברו. ואולי דווקא הפחד הזה סימן עד כמה אני זקוקה לזה.

כשסיפרתי לבעלי על הקורס, להפתעתי הוא חייך ואמר:
"בטח, תעשי משהו בשבילך – הגיע הזמן."

הילדים גם התלהבו מהרעיון שאמא תלמד להכין תכשיטים.

צעד ראשון לעבר עצמי

וכך, עם פרפרים בבטן, נרשמתי לקורס. ביום הראשון בסטודיו המיוחד והאינטימי ברמת השרון, הרגשתי כמו ילדה ביום הראשון בבית הספר – נרגשת וסקרנית, אך גם חוששת.

שאלתי את עצמי: האם אצליח בכלל? הרי לא החזקתי כלי עבודה מאז שיעורי המלאכה בבית הספר.

נכנסתי פנימה, וריח של מתכת וחומרי הלחמה מילא את חלל החדר. כבר היו שם נשים נוספות – חלקן צעירות, חלקן בגילי – וכולן נראו מרוכזות ונלהבות.

שירלי חייכה, נתנה לי מבט שידעתי שאני במקום הנכון. היא הובילה אותי אל המשימה הראשונה: ניסור צורה בסיסית מפיסת כסף דקה.
בפעם הראשונה אחזתי במסורית הקטנה, וידי רעדו מעט. אחרי כמה דקות של ניסיונות, הצלחתי לנסר קו פשוט.

כשהשבב המתכתי הראשון נפל אל השולחן, הרגשתי ניצחון קטן וצנוע פועם בלב. בלי לשים לב – חייכתי.

זמן קדוש של שקט

משיעור לשיעור נשאבתי יותר ויותר לעולם החדש שגיליתי. שעות הסדנה השבועיות הפכו לזמן המקודש שלי – כמה שעות שבהן הטלפון כבוי ואין קריאות "אמא".
רק אני, המתכות וההתמסרות לתהליך.

בפעם הראשונה שהמדריכה נתנה לי להדליק את מבער הגז, הרגשתי גל של התרגשות חולף בי.
צפיתי בלהבה הכחולה מרקדת על פני המתכת, וראיתי איך החום הופך את הכסף הקשה לרך יותר.

פתאום הבנתי: בידיים שלי היכולת לרכך חומר קשיח ולעצב אותו מחדש.

מאז אותו שיעור ראשון, הבנתי שלא מדובר רק בתחביב. קורס צורפות הוא מרחב של גילוי עצמי, יצירה, ורגעים נדירים של שקט נפשי.

טרנספורמציה פנימית

ככל שלמדתי לכופף, לשייף וללטש את החומר – כך הרגשתי שגם נפשי מתרככת, מתלטשת ומקבלת צורה חדשה.

הביטחון שלי גדל עם כל תכשיט שהשלמתי – טבעת, עגילים או תליון.
כבר לא פחדתי ללכלך את הידיים, לא חששתי מטעויות. להיפך – התחלתי להתנסות בחופשיות, לעצב רעיונות שעלו בדמיון שלי, ולא רק את מה שנדרש בתרגילים.

הקרנה החוצה

בבית שמו לב שמשהו בי השתנה.
בעלי והילדים ראו אותי מחייכת יותר, קלילה יותר. הצעדים שלי נעשו בטוחים ונמרצים.

הבת שלי אפילו אמרה שאני נראית "קורנת".
מצאתי את עצמי משרטטת סקיצות לתכשיט חדש בפנקס קטן בהפסקת הצהריים, במקום לגלול בטלפון.
חדוות היצירה מילאה אותי באנרגיה חדשה, שהשפיעה על כל תחום בחיי.

צורפות כדרך חיים

כשאני מביטה לאחור על הדרך שעברתי, אני מבינה שמלאכת הצורפות עבורי היא הרבה יותר מתחביב או מקצוע.

היא גשר המחבר בין עולמות בחיי:
בין הכאב והשחיקה שסחבתי שנים לבין העוצמה החדשה שמצאתי בעצמי.
בין העולם החומרי של מתכות ואבני חן לבין העולם הרוחני והרגשי שבתוכי.
בין ה"זהב" הפנימי – אותו ערך ויופי שטמון בי ושהוזנח זמן רב – לבין הזהב החיצוני שאני יוצרת בידיי.

דרך הצורפות למדתי שחומר ורוח יכולים להשתלב, ושדווקא מתוך השברים והעייפות יכולה לצמוח יצירה מלאת חיים וכוח.

רוצה לקרוא עוד על קורס צורפות לנשים אצלנו בסטודיו ברמת השרון? לחצי כאן >>

סימן על האצבע ופרק חדש בלב

עכשיו אני כותבת את המילים האלה כשעל אצבעי טבעת זהב עדינה שיצרתי בעצמי – סמל מוחשי לכל מה שעברתי בשנים האחרונות.

אחרי כמעט שלוש שנים של לימודי צורפות, אני יודעת שזה רק תחילת הדרך – דרך של גילוי וביטוי עצמי, ואולי בהמשך גם של קריירה שנייה ומרגשת.

לא תיארתי לעצמי שדווקא קורס צורפות בגיל ארבעים פלוס יפתח לי שער לעולם מלא השראה, עוצמה ותחושת חיות חדשה.

שיתפה: אור טל, מחיפה